בפרשת השבוע מופיע המאבק של יעקב עם המלאך.
"ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עימו…".

רש"י במקום אומר שהסיבה שיעקב היה נוכח לבדו באותו מקום היא משום,
"ששכח פכים קטנים וחזר עליהם",

השאלה היא,
מדוע הפרט הזה כ"כ חשוב להבנת הארוע שהתרחש ?
מה מוסיפה לנו הידיעה שיעקב היה נוכח במקום משום ש"שכח פכים קטנים וחזר עליהם" ?
מדוע טורחת התורה להדגיש את הפרט הזה ?
האם העובדה שיעקב חזר בשביל אותם פכים קטנים חשובה להבנת סיפור המאבק ??

אז חיפשתי…ומצאתי.

האדמו"ר מאז'רוב בספרו באר משה כותב כך :
"יעקב עורר למעלה לחוס גם על כאלה שהתרחקו במעשיהם מדרך התורה, אלא שבקרבם פנימה עדיין לוחשת הגחלת של הנקודה הפנימית.
וזהו שנשתייר על הפכים הקטנים שלא רצה לוותר אפילו על הרחוקים, לפי שבישראל קיימת נקודה פנימית אשר לא יוכל שום חושך להחשיכה."

המאבק בין יעקב אבינו לשרו של עשיו, לפי דבריו, היה על אותם "פכים קטנים".

יעקב אבינו שחוזר עבור אותם פכים קטנים זה אינו רק הסיבה שבגינה הוא היה נוכח במקום,
זהו עצמו סיבת המאבק.

שרו של עשיו רוצה את אותם "פכים קטנים" לעצמו,
אבל יעקב אבינו נאבק ולא הסכים לוותר.
'כולם שייכים לי', טוען יעקב.
גם ה"פכים הקטנים" הם שלי".

כשהראיתי את הדברים השבוע לאחד מחבריי,
הוא ביקש ללכת עם דבריו של האדמור מאוז'רוב צעד נוסף.

מדוע באמת, כך הוא שאל אותי, חשוב ליעקב להאבק על אותם "פכים קטנים" ?
ככל והם באמת קטנים ואינם משמעותיים ,למה הם באמת חשובים לו ?
למה הם חשובים כל כך לאותו שרו של עשיו ?

אולי, הוא המשיך והשיב, זאת הסיבה שהדבר אינו מוזכר במפורש בכתובים.
התורה אינה מציינת בכתובים שיעקב חזר בשביל "הפכים הקטנים",
התורה רק מציינת ש"ויתר יעקב לבדו",

התורה רוצה שנבין שמה שנראה לנו כ"פכים קטנים",
מייצר מאבק איתנים בין יעקב לשרו של עשיו.
הם לא היו נאבקים לילה שלם לולא היו מבינים שאותם " פכים קטנים" הם " עולם ומלואו" ששוה וכדאי להאבק בשבילו.

יתירה מכך, למה רק "אותם רחוקים" ?

אותם "פכים קטנים", כך הוא טען ,נמצאים גם אצלנו.
לכל אחד יש אצלו "פכים קטנים" .
אלו אותם הדברים , המעשים, ההרגשות שאינם מושלמים.
אלו המקומות והזמנים שבהם אנחנו איננו עומדים בצפיות של עצמנו.
אלו הם הכאבים והקשיים.
אלו הם ה" פציעות שלנו".
אלו רגעים וזמנים מחיינו שאולי אם היו נותנים לנו את האפשרות היינו בוחרים לוותר עליהם.

יעקב אבינו מלמד אותנו לחבק את אותם זמנים ולייקר אותם.
יעקב אבינו דורש מאיתנו להבין שאותם רגעים,ערכם לא יסולא בפז.

גם יעקב עצמו נפצע באותו מאבק,
"ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עימו"
ובהמשך, " על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה.."
ומסביר המלבי"ם בפרושו על המילים" על כן לא יאכלו"-:
" לזכר גדולתו של יעקב"

רבי יוסף בכור שור- הריב"ש כותב:
"והוא זכרון כבוד וגדולה"

הפציעות, הכאבים , הנפילות
הם אינם פכים קטנים , הם זכרון כבוד וגדולה.

טוב….הסכמתי איתו.

להערות והארות אשמח גם במייל
[email protected]